או קיי... אני כנראה מכור.

17 ביולי 2003

ידעתי שהייתה סיבה נפלאה לא לפתוח בלוג. כבר עכשיו, יום ופופצ'יק לאחר הפתיחה הרשמית המרגשת, אני מתחיל לזהות סימנים מעצבנים של התמכרות... כן כן, הייתי בסרט הזה כבר פעם... לפני שמונה שנים ה-mIRC היה כמו המערב הפרוע, ואני הייתי בין מחפשי הזהב הראשונים. כש-ICQ צצה לה, הייתי בין מיליון חזירי המעבדה הראשונים שנטשו את הטלפון לטובת מסרים מיידיים.   ולא, לא התאימה לי השטות הזאת עוד פעם... מה יש לי לחפש באינטרנט הזה עוד פעם, עכשיו כשיש לי חיים??? למה אני צריך את זה?   נו שויין...   ולדברים רציניים יותר. אחרי שנטשתי את הבנק (לפני כמה שעות, כמה בריכות ופוסט אחד) נכנסתי לדיזנגוף-סנטר, והדבר הראשון שאמר לי השומר (שכנראה שמע אותי רוטן בפלצפון לאהובתי על פרשיית הבנק הלא פוטוגני) זה שאסור לי לצלם בתוך הקניון.   אז ככה מר שומר? ובכן... ה"קניון" הזה הוא לא פאקינג קניון. זה הסנטר. יש הבדל מהותי בין פאקינג קניון, שזה דבר שיש בכל עיירת שינה אחרת באיזור (ובשפע) לבין הסנטר, אותה מפלצת בטון נפלאה שמלווה אותי עוד מאז ילדותי, כשהייתי מגיע לבקר את סבתא חיה (זצ"ל - אכן, סבתא חיה מתה... זה עלי) שהייתה גרה ממש ממול המשביר לצרכן בסנטר, וכשסבתא המשיכה הלאה הייתי מבקר שם את אחותי.   רבאק, אפילו אני גרתי תקופה ארוכה והזויה מול הסנטר הזה, הייתי מקום שביעי באליפות מכונות הווירצ'ואל ריאליטי שהייתה נערכת פעם בכמה שבועות (טוב אולי אני מגזים במיקום,אבל בהחלט הייתי שחקן מצויין) בחנות הפינתית שבסנטר, ניהלתי מאורת סמים פעילה מול הסנטר הזה, הייתי צועק לאנשים מהמרפסת שלא להחנות בחניית הנכים מול הסנטר, וכשהם היו חוזרים אחרי חצי שעה ומגלים שגררו להם ת'אוטו, הייתי משתתף בצערם וצוחק להם בפנים.   והוא אומר לי קניון... כמובן שהייתי צריך לתבוע את האגו הרמוס וזכרונות הילדות שלי.   ומכיוון שבסנטר אין שום פופטיץ' שיודע את מספר החשבון בנק שלי, כמובן שדבר ראשון (אחרי כמה בריכות, פוסט אחד ולחוח נפלא ממולא בחומוס משובח, משוק האוכל של יום חמישי בסנטר) שלפתי את המצלמה ופיזמתי את לו יהי.

התוצאות לפניכם.

4 comments on “או קיי... אני כנראה מכור.”

    1. וואללה... אני זוכר את זה כפאן צרוף... תלוי אם היית חבר במועדון או לא. אם לא היית חבר, אז היית משלם 10 ₪ עבור כחמש דקות משחק.
      אבל בתור חבר מועדון, הייתי מגיע עם החבר לשעבר של אחותי ביום שישי בצהריים, היינו משלמים 20 שקל ומשחקים חופשי במשך כשלוש-ארבע שעות.
      כשמשחקים כל כך הרבה, במיוחד במשחק dactyle nightmare (משחק הפלטפורמות לשני שחקנים, או נגד המחשב) אתה מפתח מיומנות מטורפת... כולל קפיצות, יריות מותן ומבצעי התאבדות על הציפור המחורבנת...

      לא, לא היה חרא בכלל. אני עדיין רוצה שתי מכונות כאלה בסלון.

      ואת הכאב ראש ההיסטרי שעלול היה להתפתח כתוצאה משהייה כל כך ממושכת בתוך מכונות הווירצ'ואל היינו מרככים באמצעות הרבה סמים רכים. סיכול ממוקד זה אנחנו המצאנו 🙂

    1. זה חלק משלט באחד מבתי הקעקועים הרבים הפזורים בסנטר, שמצביע על כך שהמקום תחת פיקוח של משרד הבריאות, פשוט קפץ לי בזווית העין, אבל באמת לא יצא עד כדי כך מוצלח... קורה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.