מחשבות רנדומליות על המצב - חלק 9824902

21 במאי 2021

כשהיינו ילדים אחותי הגדולה ואני היינו רבים מלא.
אני חושב שאני בעיקר רציתי בחברתה והייתי מנג'ז, כך לפחות זכור לי ממה שסיפרו לי.
אז אחותי החטיפה לי מכות ואני כדי להרגיז אותה עוד יותר ולא לתת לה לנצח הייתי נעמד צועק שלא כואב לי.

בגיל 12 או 13 הייתה פעם אחרונה שאחותי הרביצה לי. זה נגמר כשהיא הבינה שאני גם כבר חזק.. זה ושרדפתי אחריה בבית עם סכין.
מאז אנחנו חברים טובים ואני מניח שאני גם קצת פחות נאג'ס.

נזכרתי בזה כעת אחרי שראיתי את חגיגות הניצחון של החמאס.
זה נשמע קצת כמו קריאת הלא כואב למרות שכאב לאללה.

לא יודע אם ניתן להשליך מהסיפור הפרטי של אחותי ושלי ולהבין משהו על עתיד העמים שיושבים פה. אבל אולי כמו שאחותי ואני התגברנו מעל הצורך לריב על מי קיבל יותר צ'יפס ונהיינו לחברים כה טובים יש עוד סיכוי שמשהו דומה יקרה גם לעמים היושבים בישראל ופלסטין.

צילום עם אחיותיי האהובות במסיבה מלפני כשבועיים. באמצע אחותי הגדולה, מימין אחותי הצעירה שדווקא הייתה ממש סבבה כשהיינו ילדים והיום היא עדיין מהממת :)))

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *