שתי ריצות ביום ומחשבות על היום הזה

5 באפריל 2022

התראת פוסט חופר.
אחת לכמה שנים אני נהנה לחזור לספר "דרכו של הלוחם השליו" של דן מילמן. את הספר קראתי פעם ראשונה בערך בגיל 22, ואני חייב לציין שלצד לא מעט חוכמה שמצאתי בו, הוא הצליח גם לעצבן אותי לא מעט, כראוי לספר של היפים.

מאז יצא לי לקרוא אותו כמה פעמים, ובכל פעם הספר הזה מוצא אותי קצת יותר מפויס, קצת יותר מפוקס ובעיקר יותר מחובר למי שאני.

לפני כשבועיים האזנתי לספר השמע בעברית, ונהניתי מאוד לחזור אליו, כמו אל חבר ותיק.

באחד השיעורים שמעביר שם המורה ההיפי המקסים והמעצבן סוקרטס, הוא מזכיר סיפור ישן על בחור צעיר שמחפש לדעת הארה מהי.

הצעיר פוגש בדרך איש זקן (שנראה לו ככל הנראה חכם במיוחד, ככה זה בסין) ושואל אותו אם הוא יודע מהי הארה.

הזקן מוריד מעל כתפו שק גדול וכבד (תמיד הסיפור הזכיר לי קצת את הזקן מחנה'לה ושמלת השבת) מתמתח טוב טוב ומחייך אל הצעיר.

לצעיר יורד האסימון והוא מודה לזקן ושואל אותו "אבל מה קורה אחרי שהגעת להארה?" - ולזה הזקן מגיב בהנפה של השק הכבד חזרה אל כתפו וממשיך הלאה.

מי שחפרתי לו מספיק מוזמן לעצור כאן 😊

למה אני מספר את זה? קודם כל כי אני אוהב את הספר ואת הסיפור הזה, דה...

הבוקר שוחחתי עם הפסיכולוגית שלי על סוף השבוע שחלף, על המירוץ הראשון ותחושת ההתעלות שבסופו, על נסיעה כיפית לצפון וביקור בתערוכה החדשה של מוטי גולן חברי היקר, ועל עוד דברים נחמדים יותר ונחמדים פחות שקרו במהלך סוף השבוע הפעיל הזה.

ונזכרתי בסיפור הזה, והבנתי שאני קצת פחות הצעיר שהייתי שקראתי את הספר פעם הראשונה. ואולי אני לא כזה קשיש, אבל בהחלט סוחב שקים מסויימים על הגב. ולראשונה מזה הרבה שנים אני מקיים אורח חיים שמאפשר לי להסיר את השק מדי פעם. וזו הריצה עבורי.

הבוקר יצאתי לרוץ קצת יותר מדי מאוחר באיזור השעה 9, וזו הייתה ריצה ג'יפה ברמות. הצלחתי לרוץ קצת פחות מ-3.5 קילומטרים והבנתי שאין מצב שאני ממשיך. היה חם מדי, האוויר היה מגעיל מעשן המכוניות ותוך רבע שעה הרגשתי סחוט ובלעכס. התייעצתי עם המאמן והוא אמר "לא נורא, תרוץ בערב".

בתום יום העבודה בדקתי את מזג האוויר בגוגל וראיתי 27 מעלות. הודעתי למאמן שאין מצב שאני יוצא לרוץ. ואז הוצאתי לרגע את האף החוצה מהמשרד וראיתי שהמציאות ממש לא מתעניינת במה שלגוגל יש לומר.

מזג האוויר היה מושלם, הייתה רוח נעימה מהים ופשוט התחלתי לרוץ.

רצתי 6 קילומטרים וצ'ופצ'יק בקלילות, במהירות ובכיף אדיר.
נהמתי קצת על ילד מסכן שלא הבין לאן לזוז וחסם לי את הדרך בצורה שאם לא הייתי בולם את הריצה הייתי מועך אותו, אבל המשכתי הלאה במהירות. ילד, אם אתה קורא את זה מתישהו בעתיד כשאתה כבר יודע לקרוא, סורי.

בסוף הריצה ראיתי שהמאמן שלח לי הודעה "שטויות. עדיף שתגיד שאין לך חשק או רצון או מיץ או ווטאבר. 27 מעלות בערב בלי לחות זה נהדר. שוב מתחילים הוויכוחים על מזג האוויר והאמת שזה מייגע".
אם יש משהו שאני אוהב באיש הזה, זה שהוא מכריח אותי להתמודד עם הבולשיט שלי. ויש לי היסטוריה מפוארת של בולשיט והכחשת בולשיט.
ומסתבר שעם הזמן אני באמת משתפר עם נושא הבולשיט הזה.

שלחתי לו את סיכום הריצה ועושה רושם ששימחתי אותו. או במילותיו שלו: רשמית איי קריאטד א מונסטר.

זה עוד דבר שאני אוהב בו: אכפת לו. אכפת לו ממני ואכפת לו מכל אחד ואחד מהמתאמנים שלו. וזה לא טריוויאלי.

אז אני כותב את הפוסט הזה בעיקר כדי להודות למורים שלי במהלך המסע הזה.
התברכתי במורים טובים במהלך חיי, מורים שהם חבריי, מורים שהם בני משפחתי, מורים שהם המאמן שלי, מורים שהם הלקוחות שלי, מורים שהם קולגות שלי ומורים שהם ליטרלי מורים שלי. אז הטקסט הזה הוא בעצם דרכי לומר תודה.
להימתח קצת, לאכול משהו, ומחר נחזיר את השק ונמשיך ללכת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.